"התקווה היא חלומם של אנשים ערים"  אריסטו.

על העיוורון \  סימולציה של אופטימיות.

מעשה בשתי עיניים של אותו אדם, האחת עצומה והשנייה פקוחה, שלמרות שלא היה ביניהם קשר עין, היה הסכם – פקוחה, תישאר פקוחה ותפקח על הנעשה, בזמן שעצומה, תישאר עצומה ולא תראה כלום. הן לא נולדו כך, זה קרה עם הזמן. הן גם לא זוכרות להגיד מתי בדיוק, אבל אחת סמכה על השנייה שתעשה את עבודתה נאמנה. הצרה החלה כשעצומה הבחינה שפקוחה היא עין רגישה, חיובית מדי, אופטימית, שדואגת לראות תמיד את 'חצי הכוס המלאה' והאשימה אותה שהיא אומנם פקוחה אך עיוורת שאין כדוגמתה. פקוחה חששה להשתגע כמו דודתה הפיקחית, שראתה רק את מה שאין, על הכול התלוננה וכלום לא סיפק אותה ולבסוף עקרה את עצמה ונותרה ממורמרת ומכוסה ברטייה עד סוף ימיה. לכן דאגה פקוחה להישאר אופטימית, גם אם זו רק סימולציה של אופטימיות, גם במחיר של טמטום. לילה אחד, לא הצליחה פקוחה להירדם והחלה לעלעל בעיתון שקראה כבר באותו בוקר, אך הפעם, משום מה, ראתה את הכל קצת אחרת. "אגש להעיר את עצומה כדי שנראה יחד" אמרה פקוחה לעצמה, "אני לא מסוגלת לראות את הכל לבד". וכך, בעודה בוכה, סיפרה פקוחה לעצומה את כל אשר הבינה בלילה. "אמרתי לך!!" אמרה עצומה, "מבלי לראות ידעתי". עצומה נדבקה בדמעותיה של פקוחה ושתיהן מררו בבכי עד הבוקר. בזכות הדמעות, פקחה סוף סוף עצומה את עצמה וראתה בברור את מה שכל כך פחדה לראות - כלום. "אני לא רואה כלום" אמרה, "מרוב שעצמתי התעוורתי" ורצתה להיעצם, הפעם לתמיד. חברתה האופטימית חסרת התקנה, פקוחה, ראתה את דמעותיה של עצומה ואמרה בחיוך האופייני לה: "תישארי כבר פקוחה, לפחות למראית עין, אולי מתישהו בעתיד תשובי לראות. בינתיים, מדי פעם אסמן לך לקרוץ, שלא יחשבו שאבד לנו גם ההומור"... 

כשהצעתי לאמנים לקחת חלק בתערוכה 'תקווה' (במלעיל), צרפתי מספר מילים על כך שהתערוכה תתמקד בעבודות המעוררות תקווה שלא אבדה, אך גם אולי אירוניות לגביה. הוספתי, שבמאבק יום יומי של מציאות, הגוררת אותנו לאופטימיות מדומה, ראוי להמשיך לקוות ולתהות היכן היצירות שלנו ממוקמות על הציר שבין ייאוש לתקווה. 

גם התערוכות שקדמו ל'תקווה' - 'האמנות - לשרוד', 'הפגנה' ו'צנזורה', היוו השתקפות של מצב חברתי, פוליטי ואישי של תקופה, בניסיון לייצר שיח, להציף ולבחון את מיקומה של האמנות בתוכה. בכל פעם מחדש התוודעתי לכך שהנושא, בו בחרתי לעסוק, הוא בהכרח שיקוף למקום הרגשי בו אני נמצא. תקווה מציבה בפני רף חדש להתמודדות עם שאלות כגון – מהי מנת התמימות שאפשר וצריך לשמר. האם אושר הוא בהכרח מדד אמיתי לחיים טובים. ומתי אבדה היכולת לקוות לטוב, מבלי שהאירוניה תתלווה לכך.

אני מקווה, שיסתלק לו בדיוק כפי שבא, המלעיל ב - ת' תקוותינו ונשוב לתקווה פשוטה, כי בלבב פנימה, לא באמת נותרה לנו ברירה.

יחזקאל.